אני מבין שאין סיבה לפחד — אז למה החרדה לא עוברת?

על ההבדל בין שכל לרגש, בין הבנה להפנמה ובין ידיעה על החרדה לבין שינוי הדרך שבה הנפש פוגשת אותה

מאת הרב שנהב עסיס, מטפל רגשי ויועץ זוגי | המרחב לנפש, אשקלון

״אני יודע שאני מגזים. אני מבין שהסיכוי שמשהו יקרה נמוך. כבר הסבירו לי שאין סיבה לחשוש. אז למה אני עדיין מרגיש ככה?״

זאת שאלה שמבטאת כאב כפול. ישנו הפחד עצמו, ולצדו התסכול: אם אני מבין שהחשש אינו תואם את המציאות, מדוע אינני מצליח להירגע?

לפעמים מצטרפת לכך ביקורת עצמית: ״אולי אני לא באמת מבין״, ״אולי אני חלש״, ״איך אדם בגילי עדיין מתרגש מדברים כאלה?״

מנקודת המבט שלי כמטפל, חשוב להתחיל בהבחנה: הבנה אינה זהה להפנמה. אדם יכול להבין דבר בשכלו, ובאותו זמן לחוות בגופו ובנפשו פחד ממשי.

לכן, בעבודה על חרדה, אני מבקש להתבונן גם בנטיות הנפש, בצרכים ובדפוסי התגובה שמתוכם האדם פוגש את המציאות. הסבר נכון יכול לעזור, אך לא תמיד די בו כדי לשנות חוויה שנבנתה והתחזקה לאורך זמן.

מה ההבדל בין להבין לבין להפנים?

להבין פירושו להיות מסוגל להסביר, לשקול ראיות ולהגיע למסקנה. להפנים, במובן שבו אני משתמש כאן, פירושו שהידיעה נעשית זמינה גם ברגע של קושי ומשפיעה בהדרגה על החוויה, על הבחירה ועל המעשה.

אדם יכול להבין שהערה בעבודה אינה מבטלת את ערכו, ובכל זאת לחוות אותה כאיום על המקום שלו. הוא יכול לדעת שאי אפשר לשלוט בכל פרט, ובכל זאת להתקשות מאוד להשאיר עניין פתוח. הוא יכול להסכים שטעות היא חלק מהחיים, ובכל זאת לדחות החלטה מחשש שיטעה.

אין כאן בהכרח מחסור בהסברים. יש פער בין מה שהאדם יודע לומר לבין מה שהוא מסוגל לשאת וליישם כשהרגש מתעורר.

השכל והרגש קשורים ומשפיעים זה על זה. ההבחנה ביניהם היא דרך לתאר חוויה אנושית, ולא טענה שמדובר בשתי מערכות נפרדות לחלוטין. לעיתים מידע חדש משנה מיד גם את ההרגשה. במקרים אחרים, האדם זקוק לזמן, לקשר טיפולי ולהתנסות חוזרת כדי שהשינוי יקבל מקום בחייו.

כאשר ההסבר כבר מובן והפחד ממשיך, כדאי לבדוק מה עוד דורש עבודה.

חרדה אינה מדד לרמת ההבנה של האדם

אנשים נבונים, מלומדים ובעלי יכולת ניתוח גבוהה יכולים להתמודד עם חרדה. לעיתים הם מסוגלים להסביר בעצמם מדוע החשש מוגזם, ואפילו לתת עצות מצוינות לאדם אחר שמתמודד איתו.

הקושי מופיע כאשר הם עצמם נמצאים בתוך המצב. אז הידיעה קיימת, אך אינה מספיקה כדי להרגיע את הדריכות או לשנות את התגובה המוכרת.

חשוב גם להכיר במורכבות: חרדה עשויה להתפתח מתוך שילוב של גורמים ביולוגיים, נטייה אישית, סביבה וחוויות חיים. למשל, המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מתאר חרדה כללית כתופעה הקשורה למכלול גורמים גנטיים, ביולוגיים וסביבתיים. אין הסבר יחיד שמתאים לכל אדם. (National Institute of Mental Health (NIMH))

לכן, כאשר אני מדבר על תכונות הנפש, אני מציג זווית להבנה ולעבודה טיפולית. היא מאפשרת לשאול כיצד האדם חווה אי־ודאות, אחריות, ביקורת או אובדן שליטה, לצד בירור הגורמים הנוספים שמשפיעים עליו.

למה אני מתכוון ב״תכונות הנפש״?

בשפה הטיפולית שלי, המונח כולל נטיות וכוחות שמעצבים את המפגש של האדם עם החיים: רגישות, זהירות, יסודיות, צורך בשליטה, שאיפה להצליח והאופן שבו הוא נושא באחריות.

לצדם אני בוחן גם צרכים ודפוסי התמודדות שנלמדו לאורך החיים. מבחינה מקצועית, תכונה, צורך והרגל אינם אותו דבר; הבירור האישי עוזר להבחין ביניהם.

אפשר להעמיק בנושא במאמר על תכונות הנפש והבנת האישיות.

המשמעות המעשית היא שהשאלה הטיפולית מתרחבת. לצד ״עד כמה התרחיש סביר?״ אפשר לשאול:

• מה קשה לך לשאת באפשרות הזאת?
• מה טעות כזאת אומרת בעיניך על עצמך?
• מה אתה מרגיש שחובתך למנוע?
• מה קורה בתוכך כאשר אינך יודע בוודאות מה יהיה?

התשובות עוזרות לזהות את העבודה המתאימה לאדם המסוים.

אחריות יכולה להפוך לעומס שאין לו גבול

אחריות היא כוח חשוב. היא מאפשרת לאדם לדאוג למשפחתו, להתמיד ולהיות נאמן למחויבויותיו.

אולם אדם עשוי לחוות כל אפשרות של תקלה כאילו היא מוטלת על כתפיו. גם אחרי שפעל באופן סביר, הוא מרגיש שעליו לבדוק שוב, להתכונן עוד או לחשוב על תרחיש נוסף.

במצב כזה, ההסבר ״הסיכוי קטן״ עשוי להשאיר שאלה אחרת פתוחה: ״אבל אם בכל זאת יקרה משהו, איך אוכל לסלוח לעצמי?״

העבודה תעסוק גם בגבולות האחריות: במה אפשר לפעול, מה ראוי לבדוק, ואילו תוצאות אינן בשליטתו של האדם.

יסודיות יכולה להקשות על האפשרות לטעות

אדם יסודי יודע בדרך כלל שאף אחד אינו מושלם. ובכל זאת, טעות שלו עלולה להיחוות כהוכחה שאינו ראוי, מקצועי או מספיק טוב.

הוא יכול להכין שיעור במשך שעות, לעבור שוב ושוב על כל משפט ולחשוש להציג אותו. הוא מבין שטעות קטנה אינה אסון, אך עדיין מרגיש שאין לו רשות לטעות.

כאן יש מקום לברר את הקשר בין ביצוע לבין ערך עצמי, ולבנות בהדרגה יכולת לעשות עבודה ראויה גם כשאינה מושלמת.

רגישות יכולה להפוך כל תגובה למבחן

רגישות עשויה לתרום להקשבה, לעדינות וליחסים טובים. כשהאדם דרוך מאוד לאופן שבו רואים אותו, גם מבט קצר או תשובה עניינית יכולים לקבל משמעות מאיימת.

הוא מסוגל לחשוב על הסברים חלופיים: ״אולי הוא עייף״, ״אולי הוא עסוק״. אבל האפשרות שמישהו אינו מרוצה ממנו עדיין מרגישה קשה מנשוא.

הבירור יעסוק במשמעות של אי־הסכמה או חוסר שביעות רצון, וביכולת להישאר בקשר גם בלי לדעת בכל רגע כיצד האחר מעריך אותו.

הדוגמאות הללו מתארות אפשרויות להתבוננות. הן אינן אבחנה, ולא כל אדם אחראי, יסודי או רגיש מתמודד עם חרדה.

לדבר על תכונות הנפש בלי להאשים את האדם

המילים ״תכונות הנפש״ עלולות להישמע כאילו הבעיה היא באופי. זאת אינה כוונתי.

אדם המתמודד עם חרדה אינו אשם בכך שהוא מרגיש פחד. הצורך בעזרה אינו מעיד על ערך נמוך, על חוסר רצינות או על אמונה חסרה. גם אין הכרח לשנות את האישיות כולה כדי לטפל בחרדה.

המטרה היא להבין כיצד כוחותיו של האדם פועלים במצב המסוים, ואיפה אפשר להרחיב את הגמישות ואת אפשרויות התגובה שלו.

אדם יכול להמשיך להיות אחראי וללמוד להשאיר לאחרים חלק מהאחריות. הוא יכול להישאר רגיש ולפתח יכולת לשאת אי־הסכמה. הוא יכול לשמור על יסודיות ולסיים משימה בזמן סביר.

זהו תהליך של התפתחות, מתוך כבוד לאדם ולכוחות שכבר קיימים בו.

מדוע עוד הסבר לא תמיד מביא עוד ביטחון?

נניח שאדם עומד למסור שיעור. הוא הכין את החומר היטב ויודע שטעות קטנה אינה מבטלת את ערך הדברים. בכל זאת, הוא שואל שוב ושוב אם הנושא מתאים, אם הניסוח מוצלח ואם כדאי לשנות את הפתיחה.

כל תשובה עשויה להקל לזמן קצר. אחרי ההקלה עולה ספק חדש.

במקרה כזה, כדאי לבדוק אם השיחה עוזרת להתכונן לשיעור, או הופכת לניסיון להשיג ביטחון מוחלט לפני שמתחילים. אלו מטרות שונות. להכנה אפשר לקבוע גבול מעשי; ביטחון מוחלט עשוי להישאר מחוץ להישג יד.

העבודה עשויה להיות היכולת לומר: ״התכוננתי במידה סבירה. נשאר בי חשש, ואני יכול להתחיל גם בנוכחותו״.

אפשר לקרוא על כך גם במאמר חיפוש אישורים בחרדה.

היכולת הזאת אינה מחייבת שהאדם ירגיש רגוע מיד. היא מאפשרת לו להתנסות בדרך אחרת, ובהדרגה לבדוק מה מתרחש כשהוא פועל בלי לפתור כל ספק מראש.

מה מקומה של ההבנה בטיפול בחרדה?

להבנה יש מקום משמעותי. היא יכולה לתת שם לחוויה, לתקן מידע שגוי, להפחית בלבול ולסייע לבחור דרך פעולה. לעיתים בירור של אמונה מאיימת משנה באופן ניכר גם את הרגש.

עם זאת, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי אינו מסתכם בהסברים. הוא כולל עבודה על הקשרים בין מחשבות, רגשות והתנהגות. בהתאם לסוג החרדה, עשויות להשתלב בו גם התנסויות וחשיפה מותאמת. (National Institute of Mental Health (NIMH))

במבט שלי, ההבנה מסייעת לכוון את התהליך: לזהות מה מפעיל את האדם, מה הוא עושה בתגובה, ואיזו יכולת צריך לפתח. לאחר מכן יש מקום לתרגול, לעיבוד החוויה ולהתאמת הדרך לפי מה שמתרחש בפועל.

למשל, אדם יכול להבין שהבעת דעה שונה אינה בהכרח פוגעת בקשר. כדי שהידיעה תקבל אחיזה בחייו, הוא עשוי להזדקק להתנסות בשיחה מתאימה, לפגוש את אי־הנוחות ולבדוק כיצד התמודד איתה.

דוגמה לימודית: מאותה הבנה לעבודה אחרת

הדוגמה הבאה נבנתה לצורך המחשה ואינה תיאור של מטופל מסוים.

אדם מתבקש לומר כמה מילים באירוע משפחתי. הוא חושש שיתבלבל ושיחשבו שאינו יודע לדבר.

מבחינה שכלית הוא מבין שהמשפחה אינה מצפה להרצאה מושלמת. הוא גם יודע שאנשים אחרים נעצרים לפעמים באמצע משפט וממשיכים.

בבירור מתברר שהמשמעות הקשה עבורו היא: ״אם יראו שאני מתרגש, יגלו שאני פחות מוצלח ממה שחושבים״.

מכאן אפשר לבנות עבודה רחבה יותר. נברר מדוע התרגשות נחווית כחשיפה של חיסרון, כיצד הוא מעריך את עצמו, ואיך הוא מגיב כשהוא מרגיש שנבחנים אותו. בהתאם להתאמה, נבחר גם התנסות קטנה ומדורגת.

לאחריה נשאל: מה ציפית שיקרה? מה התרחש? מה היה קשה? מה הצלחת לעשות? האם גילית שאתה מסוגל להמשיך גם בלי תחושת ביטחון מלאה?

ההתבוננות הזאת מאפשרת לחבר בין משמעות פנימית לבין ניסיון ממשי. מטרתה לעזור לאדם לבנות יכולת, בקצב שמתאים לו.

איך נראית עבודה על הפנמה?

אלה כיוונים להמחשה. בחירת התרגול תלויה בקושי, במצבו של האדם ובהערכה מקצועית. אין משתמשים בתרגול רגשי כדי להתעלם מסכנה ממשית, מהנחיות בטיחות או מצורך בבירור רפואי.

שלושה דברים שאפשר להתחיל להתבונן בהם

לתאר רגע מסוים

במקום ״אני אדם חרד״, אפשר לתאר: ״לפני השיחה עם המנהל התחלתי להכין שוב ושוב את מה שאומר״.

התיאור המדויק מאפשר לזהות מצב, רגש ותגובה, בלי להפוך את הקושי להגדרה כוללת של האדם.

לברר מה החשש אומר עבורי

אפשר לשאול: ״אם הדבר שממנו אני חושש יקרה, מה יהיה קשה לי בו במיוחד?״

לפעמים התשובה תעסוק בתוצאה מעשית. לפעמים היא תיגע בבושה, באחריות, באובדן שליטה או בחשש לאכזב. אם ההתבוננות הופכת לניתוח חוזר שמגביר מצוקה, כדאי להיעזר בהכוונה טיפולית.

לזהות איזו יכולת הייתי רוצה לפתח

אפשר לנסח מטרה כמו: ״לשאת מעט יותר אי־ודאות״, ״להביע צורך גם כשאני מתרגש״ או ״לסיים הכנה בזמן שקבעתי״.

מטרה כזאת נותנת כיוון מעשי לעבודה. אפשר לבחון אותה בתוך תהליך, להתאים את הקצב וללמוד מהניסיון.

אמונה, הבנה והחוויה הרגשית

אצל אדם מאמין, הפער בין ידיעה להרגשה יכול לקבל ביטוי נוסף: ״אני מאמין שהכול בהשגחה, אז מדוע אני עדיין פוחד?״

בעיניי, זאת שאלה שראוי לפגוש בכבוד. אמונה יכולה להיות מקור למשמעות, לתקווה ולכוח, והאדם עדיין עשוי להזדקק לעבודה רגשית על הדרך שבה הוא פוגש אי־ודאות או קושי.

אפשר לתת מקום ללימוד ולהתבוננות אמונית, לצד כלים טיפוליים והתנסות. אין צורך למדוד את עומק האמונה לפי מידת הרוגע שאדם מצליח להרגיש ברגע מסוים.

כיצד נזהה שההבנה מתחילה לקבל מקום בחיים?

ההתקדמות יכולה להופיע גם לפני שהחרדה נעלמת: אדם מקבל החלטה בפחות זמן, משתתף בשיחה שחשובה לו, חוזר למשימה אחרי רגע של לחץ או מבקש עזרה בלי לבקר את עצמו על כך.

נבחן גם את עוצמת המצוקה ואת השפעתה על השינה, על היחסים ועל התפקוד. המטרה היא שיפור ממשי באיכות החיים, תוך מעקב אחר מה שמועיל ומה שדורש התאמה.

אם החרדה מתמשכת או מצמצמת את החיים, כדאי לפנות להערכה ולטיפול מתאימים. לעיתים יש צורך גם בבירור רפואי או בייעוץ פסיכיאטרי; ההתאמה נעשית לפי מצבו וצרכיו של האדם.

טיפול בחרדה במרחב לנפש באשקלון

בגישתי הטיפולית אני נותן מקום להבחנה בין מה שהאדם כבר מבין לבין מה שעדיין קשה לו להרגיש, לשאת ולעשות. מתוך כך אפשר לברר את נטיות הנפש ואת דפוסי ההתמודדות הרלוונטיים, ולבנות עבודה שמשלבת הבנה עם התנסות ושינוי בשגרה.

אני מלווה גברים ובני נוער, תוך התאמה לעולמם האישי והערכי, ומשלב כלים מגישת CBT, התבוננות פסיכודינמית ופסיכולוגיה יהודית בהתאם לצורך.

למידע נוסף אפשר לקרוא על טיפול בחרדות באשקלון או לפנות דרך עמוד יצירת הקשר.

אם אתה מבין ובכל זאת חרד, אפשר להתחיל מהמקום הזה בדיוק: להכיר במה שאתה כבר יודע, ולברר יחד מה יעזור לידיעה להפוך ליכולת שחיה איתך גם ברגעי הקושי.

המאמר מציג זווית טיפולית ומידע כללי ואינו מחליף הערכה אישית. תסמין גופני חדש או מדאיג מצריך בירור רפואי מתאים.