הבעיה של אנשים מרצים: למה קשה לי להגיד לא? איך להיות אסרטיבי
אנשים מרצים – למה קשה לך להגיד לא ולמה זה שוחק אותך מבפנים
אם אתה מזדהה עם דפוס של אנשים מרצים, ייתכן שאתה מוצא את עצמך אומר “כן” גם כשבפנים אתה מתכווץ, מתעייף או מרגיש שזה לא מתאים לך.
לאורך זמן, זה יוצר תחושה של עומס רגשי, שחיקה פנימית ואפילו כעס שקט כלפי עצמך או כלפי אחרים – על זה שאתה שוב ושוב מוותר על מה שנכון לך.
הרבה אנשים מרצים לא עושים את זה מתוך חולשה, אלא מתוך צורך עמוק להיות אהובים, מקובלים או לא לאכזב אחרים. הבעיה היא שבדרך הזו, לאט לאט, הם מאבדים את החיבור לעצמם.
במאמר הזה ננסה להבין מה באמת עומד מאחורי הקושי להגיד “לא”, ולמה זה כל כך קשה לשנות את זה – גם כשמבינים שזה פוגע בנו.
למה קשה להגיד “לא”? מה באמת קורה אצל אנשים מרצים
הקושי של אנשים מרצים להגיד “לא” לא נובע מחוסר יכולת, אלא מדפוס רגשי עמוק שנבנה לאורך זמן. ברוב המקרים, מאחורי זה עומד פחד לא מודע מדחייה, ביקורת או אובדן קשר.
כאשר אדם מרגיש שאישור של אחרים הוא מקור מרכזי לביטחון שלו, כל סירוב קטן יכול להרגיש כמו סיכון רגשי. לכן, המוח בוחר בדרך “הבטוחה” יותר—להסכים, גם אם זה בא על חשבון הצרכים האישיים.
עם הזמן, נוצר דפוס קבוע: העדפת אחרים על פני עצמי => הקלה רגעית => עומס פנימי מצטבר.
כך האדם נשאר במעגל שבו הוא מרצה שוב ושוב, אבל מרגיש פחות ופחות מחובר לעצמו.
המחיר של ריצוי מתמשך
בהתחלה זה נראה כמו “אכפתיות” או “נחמדות”, אבל בטווח הארוך הדפוס הזה גובה מחיר רגשי משמעותי:
תחושת עומס ועייפות נפשית
קושי להציב גבולות ברורים
הצטברות של תסכול פנימי
ירידה בתחושת הערך העצמי
תחושה של חיים “לא באמת שלי”
לא פעם, אנשים מרצים מגלים שהם עוזרים לכולם – חוץ מאשר לעצמם.
פעם התקשר אלי אדם עם דפוס "מרצה", הוא שיתף אותי איך הוא נחמד לכולם, רוצה לעזור לכולם והוא מטיב עם כולם אבל אף אחד לא מחזיר לו בחזרה. הכאב שבקול שלו היה נשמע עמוק ונוגה, הצטערתי איתו ביחד מהרגע הראשון.
אנשים מרצים – הקשר בין ריצוי לבין ערך עצמי
אצל רבים מהאנשים שמוגדרים כאנשים מרצים, קיים קשר ישיר בין הערך העצמי לבין התגובה של הסביבה. כלומר, התחושה הפנימית “אני בסדר” תלויה במידה שבה אחרים מרוצים מהם.
במצב כזה, כל ביקורת קטנה או אכזבה של מישהו אחר יכולה להתפרש כמשהו אישי מאוד, מה שמוביל לצורך מיידי “לתקן”, להסביר או לרצות מחדש. הדפוס הזה יוצר תלות רגשית מתמדת באישור חיצוני, במקום יציבות פנימית.
למה דווקא אנשים רגישים נוטים לריצוי
לא כל אחד מפתח דפוס של ריצוי. לעיתים דווקא אנשים עם רגישות רגשית גבוהה, אמפתיה טבעית ויכולת הקשבה טובה לאחרים—נוטים יותר לוותר על עצמם.
הם חווים את הרגשות של אחרים בעוצמה גבוהה, ולכן מתקשים לשאת תחושת אכזבה או אי נעימות אצל מישהו אחר. כתוצאה מכך, הם בוחרים לעיתים קרובות “להוריד את עצמם” כדי לשמור על הרמוניה חיצונית.
מחיר השקט של ריצוי לאורך זמן
אחד הדברים המעניינים בדפוס של ריצוי הוא שהמחיר שלו לא תמיד מורגש מיד. בהתחלה יש תחושת שליטה ו”אני אדם טוב שעוזר לכולם”, אבל לאורך זמן מתחילה להצטבר שחיקה פנימית.
השחיקה הזו יכולה להתבטא בתחושת ריקנות, ירידה במוטיבציה, חוסר סיפוק, ולעיתים גם תחושת ניתוק מהזהות האישית. האדם יכול למצוא את עצמו עסוק כל הזמן בצרכים של אחרים—אבל פחות ופחות יודע מה הוא עצמו צריך.
למה שינוי מרגיש מפחיד בהתחלה
כאשר אדם שמרצה מתחיל לנסות להגיד “לא”, הוא לרוב חווה בתחילה תחושת אשמה או פחד. זה טבעי, כי המוח רגיל לקשר בין סירוב לבין איום על קשרים.
אבל חשוב להבין שתחושות אלו הן חלק מתהליך שינוי דפוס, ולא סימן לכך שמשהו “לא בסדר”. עם הזמן, כאשר חווים שהקשרים לא נהרסים בעקבות גבולות, המערכת הפנימית לומדת מחדש שאפשר גם להיות אותנטי וגם להישאר מחובר לאחרים.
הפיתרון של אנשים מרצים = המעבר מריצוי לבחירה מודעת
המטרה אינה להפוך לאדם שמסרב באופן קבוע, אלא לאדם שבוחר מתוך מודעות. במקום תגובה אוטומטית של “כן”, מתחילה להיווצר אפשרות של בחירה: האם זה מתאים לי עכשיו? האם זה נכון לי?
זה שינוי עדין אך עמוק, שמעביר את האדם ממצב של תגובה רגשית אוטומטית למצב של נוכחות ובחירה.
איך מתחילים לשנות את הדפוס הזה?
השינוי לא מתחיל בלהפוך ל”אנשים שמסרבים לכולם”, אלא בלמידה הדרגתית של חיבור לצרכים האישיים.
בשלב הראשון, חשוב להתחיל לשים לב:
מתי אני אומר “כן” מתוך פחד ולא מתוך בחירה?
מה הייתי מרגיש אם הייתי מסרב?
מה אני באמת צריך ברגע הזה?
בגישות טיפוליות כמו CBT, עובדים על זיהוי המחשבות שמובילות לריצוי, ועל בניית תגובות חדשות שמאפשרות יותר איזון פנימי וגבולות בריאים.
איך מתחילים להשתחרר מדפוס של ריצוי אנשים
היציאה מדפוס של אנשים מרצים לא מתרחשת ביום אחד, אלא דרך תהליך הדרגתי של חיזוק גבולות פנימיים ובניית ביטחון בהחלטות קטנות.
הצעד הראשון הוא ללמוד לזהות את הרגע שבו אתה אומר “כן” מתוך אוטומט—לא מתוך בחירה אמיתית. עצירה קצרה לפני תשובה יכולה לשנות הרבה: “האם אני באמת רוצה את זה, או שאני מפחד לאכזב?”
בהמשך, חשוב להתחיל לתרגל “לא” קטן במצבים פשוטים ובטוחים יחסית. כל סירוב כזה בונה בהדרגה תחושת ביטחון פנימית ומחליש את הפחד מהתגובה של אחרים.
במקביל, עבודה טיפולית עוזרת להבין את המחשבות שמנהלות את הדפוס הזה – כמו “אם אגיד לא, יכעסו עליי” או “אני חייב לרצות כדי להיות אהוב” – וליצור להן פרשנות חדשה ומאוזנת יותר.
סובלים מעודף ריצוי? שינוי עמוק מתחיל מבפנים
המעבר מלהיות אדם מרצה לאדם שמקשיב לעצמו באמת הוא תהליך של חיבור מחדש לצרכים האישיים. זה לא להפוך לאדם שלא אכפת לו מאחרים, אלא ללמוד לשלב בין אכפתיות לאחרים לבין שמירה על עצמך.
כאשר יש יותר בהירות פנימית, קל יותר להציב גבולות בלי תחושת אשמה חזקה, ולבחור תגובות מתוך מקום של יציבות ולא מתוך פחד.
אם אתה מזהה את עצמך בדפוס של אנשים מרצים ומרגיש שזה משפיע על איכות החיים שלך – אפשר להתחיל תהליך של שינוי וללמוד להציב גבולות בצורה בריאה. טיפול רגשי יכול לעזור לך לבנות ביטחון פנימי ולחיות בצורה מדויקת יותר עבורך.
הרב שנהב עסיס הוא מטפל רגשי ויועץ זוגי מוסמך.
יועץ בקו ההלכה הספרדי ובבית ההוראה ליציבות נפשית.
מעניק יעוץ פרטני וזוגי בקליניקה הפרטית שלו ובשיחות זום.
0504101490 | abvc1152@gmail.com
