אחד מצורכי היסוד בנפש האדם הוא הצורך לחוש ביטחון, להרגיש מוגן ובטוח, לא מאוים, שלו ורגוע.
על מנת שהאדם ירגיש ביטחון הוא צריך לחוש שהכל אצלו בשליטה, יש לו תחושת וודאות מסוימת לגבי מה שסובב אותו, ומה שיעבור עליו, וכאשר יזדמן שתגבר אצלו חוסר הוודאות לגבי הקורות אותו יחל להרגיש בלבו את רגש הדאגה, החרדה, הפחד.
על פניו נראה שלא ניתן לחיות חיים נטולי פחד, אינו בנמצא שיהיה מי שיוכל לדעת כל הזמן מה קורה בדרך של וודאות גמורה, שכלו של האדם מוגבל, רב אצלו הנסתר על הנגלה, ועל כן האדם תופס בדעתו על פי המוכר לו, איך הוא אמור להתנהל, איך צריך להיות לו, מה צריך לעבור עליו, וכאשר הדברים יוצאים מכלל תפיסתו המוכרת והרצויה לו מתגברת בלבו תחושת החרדה והמתח.
המציאות לא תמיד מאירה פנים לאדם, היא לא תמיד מאפשרת לו לחוש את התחושה הרגועה והנעימה של הביטחון והשלוה בכל עת ובכל זמן, אתגרי החיים אינם מעטים, ישנם מספר רב של קשיים ומשברים אפשריים שמאיימים על שלוות נפשו ובטחונו של האדם.
ואם כן נשאלת השאלה, האם באמת מטרת קיום האדם היא לחיות בפחד מתמיד מפני מאורעות החיים, או שמא ישנה צורת חיים אחרת הרואה מעל המבט הטבעי שכל דבר רע שעלול לקרות לאדם צריך וחייב להרתיע ולהפחיד אותו?
מנגנון ההישרדות הטבעי של האדם מורה לו שכאשר יש סכנה צריך לברוח, כשם שהאיילה נרתעת מפני הנמר ובורחת לנפשה, כך גם באדם ישנו מנגנון הישרדות שכלי, נפשי ורגשי שאומר לו לברוח או להילחם בשעת הסכנה.
בשעה שאדם נמצא בתוך מנגנון הישרדותי זה מיקוד הקשב שלו במוקד הסכנה המזוהה מתגבר, הוא נעשה הרבה יותר ערני ודרוך כלפי הדבר הנתפס אצלו כמסוכן ומאיים ונפשו לא נותנת לו להירגע עד אשר יתברר שהסכנה חלפה וכעת הוא נמצא במצב מוגן ובטוח.
בעקבות מנגנון חשוב זה הנטייה הטבעית של האדם לחשוב שהסכנה שלפניו, החיית טרף, האיש המסוכן, הנשק שמופנה כלפיו, הוא הוא מקור הסכנה, וממנו צריך לפחד, שהרי בשעה שמוקד הסכנה נמצא בקריבת האדם, הוא מרגיש את הפחד, פעימות הלב פועמות במרץ הוא מרגיש מתוח ולחוץ, ערני ופעיל, אך כאשר מוקד הסכנה חולף, הוא שוב מרגיש מנוחה ומרגוע, מה שמוביל את האדם למסקנה רגשית שאומרת שמה שנתפס בעיניו כסכנה, הוא באמת מסוכן, והראיה לכך היא שהרי בשעה שנחשף לסכנה, הרגיש האדם פחד חזק וכעת כשהוא רחוק מן הסכנה הוא מרגיש רגוע ושלו.
מסקנה זו נרכשת בנפש האדם בדרך כלל בצורה לא מודעת, האדם מן השורה אינו מודע לכך שנפשו רכשה את המסקנה הזו בצורה מהירה כל כך ועל כן הוא נוטה להאמין לה ללא שום הטלת ספק וביקורת ויתרה מזו הוא אף מצדד בשכלו להסכים לה ולקבל אותה כמציאות אובייקטיבית שלא ניתנת לעוררין כביכול היתה תורה למשה מסיני.
כמו כן, יכול האדם לרכוש פחד מפני דבר שמעולם לא נפגש והתעמת איתו במציאות, ע"י צפיה, שמיעה, קריאה, למידה מאחרים בענין שהמוצג עליו מדובר הוא אכן מאיים ומסוכן, ועלול לפגוע באדם, בעוד שבמבחן המציאות וההיגיון אין הכרח שיש באותו דבר סכנה ממשית.
נמצא שכל רגש החרדה של האדם נולד מתוך התפיסה שלו שאכן אותו דבר הוא באמת מאיים ומסוכן, אך במידה ונשנה את התפיסה לאותו אדם נוכיח לו ולנפשו שאין סכנה באותו הדבר, יפחתו תחושות החרדה והפחד ואפשר שאף יתבטלו לגמרי.
ולמעשה כל עולם הרגשות של האדם נובע מן התפיסות שלו את המציאות, כל התפיסות שלו נלמדו מחוויות העבר שלו עם הפרשנות שהוא נתן להם במחשבתו, ובכך נרקמת נפשו של האדם בהווה, עם כל מעלותיה ומגרעותיה כפי כל הקניינים שקנה האדם לעצמו במהלך שנות חייו.
ועל כן כאשר נרצה לשנות את הרגשות של האדם עלינו תחילה לשנות את הפרשנות שלו על המציאות.
במסכת ברכות [ט:] אנו מוצאים מקור נהדר ליסוד הנזכר הקובע שלא חוויות האדם קובעות את רגשות נפשו אלא הפרשנות שהוא נותן עליהם, וזה לשון הגמרא שם "ענני ה' ענני א"ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים? מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה רבש"ע ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית."
וביאר הגאון הרב חיים פרינלדר בעל השפתי חיים [על התורה פרשת תצוה] בשם הרב דסלר את עניין תפילה זו, שהתפילה הראשונה שתרד אש מן השמים היא שיכירו שזה נס ואינו ענין מקרי אך עדיין אין זה מספיק שאף אם יכירו שנעשה כאן נס מעל הטבע עלולים הם לומר שמעשה כשפים הוא ולא מעשה ה' לכן הוסיף בתפילתו שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וזהו ביאור הפסוק ואתה הסבות את לבם אחורנית, שה' הסב (הפך) את לבם שהיה אחורנית.
והנה אע"פ שאליהו ציפה לחוייה עוצמתית, ניסית, מיוחדת במינה, שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, עם כל זה הוצרך להתפלל על כך "שלא יאמרו" מעשה כשפים, וכל כך למה? לפי שהפרשנות שהם יתנו לחויה היא שתקבע את ההשפעה עליהם, ועל כן אם הם יאמרו מעשה כשפים הוא, כבר לא יבואו להתרגש ולהתפעל ממעשה ה' ולא יחזרו בהם ממעשיהם הרעים.
עכ"פ נמצינו למדים שתפיסת האדם את עולמו היא אשר יוצרת אצלו את רגשות לבו ואת השפעת החוויות שיחווה במהלך חייו על פי הפרשנות שיתן לאותם החוויות.
האדם החרדתי נוטה לפרש את האיומים, האתגרים, הסכנות ככח עצמי שיש ביכולתו לפגוע בו ולהזיק לו ואלמלא לא היו אותם גורמים מסכנים לא היתה נשקפת לאותו אדם סכנה כלל.
לעומת זאת, התורה מלמדת אותנו להסתכל על הסכנות והאיומים במבט אחר לגמרי,
הסתכלות גבוהה ומרוממת יותר, רוחנית יותר, עם משמעות עמוקה ומהותית יותר.
כתוב בתורה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
וכתב הרמב"ם [ספר המצות מצוה ב'] היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד.
וכ"כ החינוך [מצוה תיז] – שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף.
וצורת היישום של מצוה זו היא אף למסור נפשו על יחוד השם כמבואר במסכת ברכות [סא:] במסירת נפשו של ר"ע שיצאה נשמתו באמירת אחד בשעה שסרקו בשרו במסרקות של ברזל.
ועוד נאמר בתורה (דברים יח,יג) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" ופירשו לנו רבותינו הקדושים:
רש"י – "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו"
וכ"כ הרמב"ן" – שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד"
וכ"כ רבינו החזון איש [אמונה וביטחון פרק ב'] – אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך.
נמצא מדבריהם שהתורה מצוה את היהודי להאמין שכל מה שקורה ליהודי אינו מקרה אלא הקב"ה הוא לבדו עושה הכל ושמוטל על היהודי לקבל כל מה שיבוא עליו בתמימות ואף בשעה שיצטרך למסור נפשו על התפיסה הזו, שהכל נעשה מאתו יתברך עליו לעשות זאת ולמסור נפשו.
לאור זאת נבחין ונדע הבדל מהותי בין תפיסת החרדה הטבעית של הנפש לבין התפיסה של התורה שתפיסת החרדה רואה בסכנות ובאיומים על רב גווניהם (אנשים, כלים, אסונות טבע וכו') כדבר המזיק בפני עצמו וההישמרות ממנו היא היא המצילה את האדם מן הפורענות, אך תפיסת התורה היא שכל מה שיגיע לאדם אינו מקרי, אלא נקבע מידו של ה' והוא עושה את הכל.
אין זה אומר שאין מוטל על האדם להישמר מן הסכנה, וכמו שכתוב "ונשמרתם לנפשותכם מאוד" אלא שהתפיסה אודות טעם ההישמרות שונה לחלוטין, תפיסת האדם החרדתי היא שע"י השמירה מן הדבר המזיק הוא ניצל מן הנזק, אך תפיסת האדם התורני היא שהשמירה מן הנזק איננה מטעם הימלטות מן הנזק, אלא מטעם הציווי האלוקי שכך עליו לפעול וכמו שאומרת הגמ' במסכת שבת [לב:] "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושים לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו", הרי שלא הסכנה היא הקובעת אם האדם ינזק אלא הקביעה מה בית דין של מעלה יחליטו לעשות אם לעשות לו נס או לא.
וכמו כן מצינו בגמ' תענית [יח:] "כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך אעפ"כ הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין"
הרי שמדבריהם של פפוס ולולינוס "ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין את הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום" אנו מבינים שדעתם ותפיסתם הייתה שלא העומד מולם הוא המסכן את נפשם אלא הגזירה שנגזר עליהם, וממילא אין לאן לברוח ואין טעם לעשות כן לפי שהרבה הורגים יש לו למקום.
ויתירה מזאת אנו למדים הבדל נוסף ומהותי בין תפיסת התורה לבין תפיסת החרדה הטבעית, בתפיסת החרדה הטבעית האדם סובר לעצמו שאולי הוא יכול להשתלט על המצב, אולי הוא יכול לפעול ולשנות את מה שצפוי כנראה להגיע אליו והוא נאבק ומתאמץ לעשות כן בכל צד שניתן להאחז בו, אולם תפיסת התורה היא שאין תועלת לנסות להשתלט על המצב כיון שהוא לא בשליטת האדם, אלא בשליטתו המלאה של הקב"ה ועל כן כל פעולה שהיא האבקות והתנגדות למצב המסוכן היא בעצם חסרון אמונה, חוץ מאשר תפילה שהיא בעצם בקשה ממי שהשליטה בידו לשנות את המצב וכמו שאמרו חז"ל [ברכות י.] "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר הן יקטלני לו איחל".
וכן מצינו במסכת מגילה [טו:] אודות אסתר "א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה" וביארו המפרשים רעיון נהדר, שבתחילה אסתר קראה לאחשורוש "כלב" ואח"כ חזרה וקראה לו "אריה" לפי שדרך האדם הנפגש עם כלב רע, סבור הוא שיכול להילחם בו, הוא מנסה להאבק בו בצורה כזו או אחרת, אך מי שנפגש באריה ברחובה של עיר, הוא נאחז בתחושה עמוקה שאין לו מנוס, וזהו ההבדל בין "יד כלב" שהוא רק היד של הכלב, דבר קל וקטן שאפשר להתמודד איתו, לבין "פי אריה" שהוא דבר גדול שלא ניתן לנצח אותו בדרך הטבע, ומתוך ההכרה הזאת נתקבלה תפילתה של אסתר על ישועת ישראל.
ובאמת שגם ההיגיון הבריא מראה שאין לאף אדם שליטה אמיתית על חייו, אלא רק אשליה של שליטה, ולא רק על קנייניו וקורותיו שזה ודאי אף אדם לא יוכל להאמין שהינו שולט על כך שליטה מלאה, אלא אף על גופו עצמו, על רגשותיו, על התנהגותיו ואף על מחשבותיו, האדם לא שולט לגמרי, פעמים רבות האדם אומר לעצמו "למה התנהגתי ככה" או "למה אני מרגיש ככה" וכמו כן עולים בו כל מיני מחשבות שאינו רצויות לו ואף אינן תואמות את התפיסה שלו אודות עצמו "כיצד יתכן שאדם כמוני יחשוב דבר שכזה" אך המציאות היא שהאדם אינו שולט על שום דבר בחייו שליטה בלעדית, אלא הוא רק משלה את עצמו שאכן יש לו שליטה על חייו, אם נשאל אדם רגיל האם הוא שולט בפעולת ידיו ורגליו הוא יענה "בודאי שכן" אך אם יעבור חס ושלום תאונה, וכעת הוא לא יוכל להניע את ידיו ורגליו אין זה אומר שהוא "איבד שליטה" עליהם, אלא זה מגלה שמעולם הוא לא שלט על ידיו ורגליו, הוא רק השפיע עליהם שינועו כפי רצונו וכל זמן שלא היה סיבה להתנגדות מצד גופו הם שמעו בקולו ושרתו אותו כהוגן, אך כאשר נפגעו ידיו ורגליו כעת הם אינם נשמעים לו, דהיינו ההשפעה שהאדם מנסה להשפיע על גופו כבר איננה יעילה, ועל כן אנו רואים שאף על גופו האדם לא "שולט" אלא הוא אך ורק "משפיע" והוא חי בתחושה ובאשליה שאכן הוא "שולט".
יסוד זה כתוב בדברי הגמרא [ברכות לג:] "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" כלומר כיון שהאדם אכן אינו שולט על שום דבר על כרחנו שהכל הוא בידי שמים אלא שכיון שה' ציווה את האדם לירא ממנו וזה כל מה שה' מבקש מן האדם על כרחנו לומר שזה הדבר היחיד הנתון בבחירתו של האדם ואינו בידי שמים וזה "יראת שמים" וביאור הענין הוא, שאכן האדם לא שולט על שום דבר, הוא לא קובע שום מעשה שהוא יעשה ובודאי לא את תוצאות המעשה, אך ישנו דבר אחד שאכן בשליטת האדם והוא המחשבה הרציונלית, ישנן מחשבות שעולות באדם באופן אוטומטי, שהאדם לא בוחר לחשוב אותן אך ישנן עוד סוג מחשבות שהן המחשבות הבחיריות של האדם, שהאדם בחר מעצמו לחשוב כך, וזהו כל מהות האדם, המחשבות שהאדם בוחר לחשוב זה מה שמעצב את עולמו הפנימי והוא מה שיקבע את עולם הרגשות שלו וזהו הענין של יראת שמים, שבידו של האדם לעצב לעצמו הלך חשיבה של יראת שמים ע"י חשיבה רצונית שלו עצמו בדרך של יראת שמים, וככל שירבה לחשוב בכמות ובאיכות פעם אחר פעם על עניני יראת שמים יווצר בו הרגש של יראת שמים והוא אף יעשה סוג אדם ירא שמים.
אולם כל שאר הדברים שאינם נוגעים לעולם המחשבות הרצוני של האדם, מה שהאדם בוחר לחשוב, אינם בשליטתו הבלעדית של האדם, אולי הוא יכול להשפיע אליהם, הוא יכול לנסות לפעול דרכם או באמצעות, אך שום דבר מהם אינו בשליטתו הבלעדית, ועל כן התפיסה של האדם החרד "אני חייב להיות בשליטה כל הזמן" מופרכת מעיקרה, כיון שאין זה אלא דמיון כוזב שאכן זה ביד האדם להיות בשליטה.
עוד מצינו בדברי הגמרא [ברכות ס.] "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד אמר ליה חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים אמר ליה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב" – מבואר בדברי הגמ' כאן שהיסוד של הפחד נובע מהחטאים שהאדם עושה ואלמלא היא חוטא לא היה מפחד כלל, והיינו מהטעם שנתבאר שהרי כל הנזק שיכול להיגרם לאדם הינו רק בידי שמים ועל כן אם האדם נקי בדין שמים בודאי שאינו נזק כיון שלא נגזר עליו שינזק, על כן אין לו מה לפחד שהרי הוא כאדם שהמלך נתן לו חסינות שאין לאף אדם בעולם רשות לפגוע בו שבודאי הוא מרגיש בטוח ושלו כיון שאין מי שיעז להמרות את פי המלך וכמו כן הענין הזה שדוקא מי שהוא חוטא, דהיינו שיש למלך מקום לכעוס עליו, אז הוא מפחד שיקבל עונש בעבור החטאים שלו, ועל כן כל המקום הראוי והנכון של הפחד הוא דוקא בדברי תורה דהיינו בדברים האמורים בתורה שאז הפחד הוא משרת את האדם ומקרב אותו לקיום דברי התורה בצורה יעילה וטובה יותר ועל כן הוא מאושר ושמח מהפחד הזה שמסייע לו למלא את תפקידו.
הכלל האמור מכל העניינים הוא ששורש הפחד בלב האדם נובע מן התפיסות העמוקות והפנימיות שלו את העולם, וככל שיצרף ויזקק האדם את התפיסות והאמונות שלו אודות המציאות ויעמיד בפרופורציה הנכונה את יכולת השליטה שלו על המציאות הוא ינטוש את הביטחון הכוזב שתלוי במעשיו שלו עצמו או של אחרים כדוגמתו, ויבטח במי שבאמת ראוי לבטוח, במי שבאמת מסוגל לעזור להושיע ולהגן ובמי שבאמת קובע מה יהיה איך כמה ומתי.
פסוקים רבים נאמרו בענין זה של התועלת של הביטחון בה':
"טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים"
"חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב"
"הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת…"
"בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען"
אמנם כדי להשריש בלב האדם את התפיסות היקרות האלו שהכל בשליטתו של הבורא והוא הקובע כל דבר, דרוש אימון ותרגול של פרשנות האדם אודות כל המקרים הקורים לו, לפי שטבעו של האדם ליחס המקרים הקורים לו למה שהוא רואה ומכיר, ואילו את שליטת ה' בעולם אין האדם חווה בצורה ברורה וגלויה כדרך הניסים הגלויים, על כן דרושה עבודה מתמדת של תיקון המחשבות לייחס המקרים כולם אל הבורא ומנגד כל פעם שהאדם מייחס את המקרים אל הסיבות הנראות על פי הטבע הוא מחזק בלבו את התפיסה הילדותית שלו שהסיבה הנראית לעין היא אשר הולידה את התוצאה הקיימת בפועל.
עוד נקודה חשובה בענין החרדה והפחד הוא שעיקר מקורם הוא מן הדמיון, האדם מדמה בנפשו מה יקרה לו אם יהיה כך וכך, איך הוא יסתדר, איך הוא יתנהל, איך הוא יראה, מה יהיה עליו, כל ציור וציור שהאדם מצייר לעצמו אודות המצב שבו הוא יהיה כאשר יגיע אליו אותו דבר אשר הוא פוחד ממנו מגביר את תחושת והרגש החרדה והפחד, וזהו עיקרו של הרגש הפחד, על כן אין הרבה תועלת בכך שהאדם מנסה בשעת החרדה והפחד לדבר אל עצמו בצורה הגיונית ורציונלית, לפי שהחרדה והפחד מקורם מן הדמיון, והדמיון הוא אנטי הגיוני ביסודו, הוא מבוסס על יסודות אינם מציאותיים ועל כן לא ניתן להכריע אותו באמצעות ההיגיון לפי שהוא לא נותן מענה הולם למקור הבעיה.
על כן אם נרצה להפחית את המתח, הפחד והחרדה של אדם הנמצא במצוקה לדוגמא בהישמע קול אזעקה ברחבי העיר בעקבות איום של טילים מן השמים, נכון יותר לאותו אדם להפנות מחשבתו אל החלק הדמיוני שלו מאשר אל החלק ההגיוני שלו, דהיינו במקום לומר לעצמו שהסיכוי שהוא יפגע מטיל הוא נמוך מאוד או שהקב"ה שומר עליו שלא ינזק עדיף יותר שידמיין לעצמו שהטיל הנמצא במרומים מתפוצץ לרסיסים וניצוצות של אור מן הפיצוץ מפציעות בשמים כמראה זיקוקים או שידמיין שהוא מכוסה תחת כנפי השכינה והן סוככות עליו בכנפיהן ושום דבר רע לא יכול לחדור אליו מתחת למעטה ההגנה האלוקי השומר עליו ובכך הוא יפחית מלבו את רמת הפחד והחרדה לפי שהוא נותן להרגשה שלו מענה דמיוני שמחליף את דמיונות המצוקה והפחד ומייצר דמיונות של ביטחון וחסינות. וכל זה כמובן בזמן היות האדם במרחב מוגן או בזמן ההשתדלות להגיע לשם מקום כזה אך לא במקום ההשתדלות והשמירה הראויה מפני הסכנה.
נקודה נוספת היא שהאדם ירשה לעצמו לחוות את הפחד ולהכיל אותו, במקום להשלות את עצמו ולומר "אני לא מפחד" ובעצם ע"י כך לנסות להדחיק אותו או לנסות להאבק בו ע"י הצהרות כגון "אסור לי לפחד" "אני חזק יותר מהפחד", עדיף יותר להרפות ולחוות את הפחד ובנוסף לכך לייחס לו את הפרופורציה המתאימה לו בהתאמה לתחושה שהאדם סופג ממנו, זאת אומרת שהאדם ירשה לעצמו לומר "כן אני מפחד, ובאמת זה לא נעים, אבל זה לא גרוע כל כך כמו שתארתי לעצמי שזה יכול להיות", הרבה מן העוצמה של הפחד נובע לא מחמת הפחד האוטנטי והמקורי שממנו האדם באמת מפחד אלא מהתפיסה של האדם אודות רמת החומרה של הפחד על עצמו "הפחד מן הפחד" וככל שהאדם ירשה לעצמו לפחד וילמד את עצמו שזו תחושה שאולי לא נעימה (ואף עשויה להיות נעימה לעיתים) כך יוכל האדם להתרגל אל הפחד המקורי ולחיות אתו בצורה בריאה ויעילה יותר.
נסיים בדברי שלמה המלך "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" (משלי י"ב, כ"ה).
ונאמר בגמרא [יומא ע"ה.] "דאגה בלב איש ישחנה, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר ישיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים"
אמרו לנו חז"ל שני עצות טובות בפתרון הדאגות, לעיתים הדבר הנכון הוא להסיח אותה מדעתו, להתעסק בדברים חיובים וע"י ההתמקדות בעשיה ובטוב יופנו הצדה הדאגות והפחדים מן הלב, ולעיתים הדבר הנכון הוא שישיח אותה לאחרים שע"י השיחה אודות ההרגשה והענין המפחיד הרגש שוקע אט אט בלבו של האדם ונפחת והולך מאליו.
וכך מבאר הגאון רבי אליהו מוילנא בביאורו על מגילת אסתר [א,יב] את דברי המגילה "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו" שקשה שהרי דרכו של אדם שהוא קוצף הוא מדבר את אותו הדבר, וכאשר האדם מדבר על מה שהוא מרגיש הכעס היה צריך לנוח ולא לבעור בו יותר אז כיצד אומרת המגילה שחמתו בערה בו למרות שהוא קצף ודיבר על כך? ועל כך הוא מתרץ ע"פ דברי הגמ' שאחורוש לא יכל לדבר את מה שבלבו לפי שושתי שלחה לו שהוא שומר הסוסים והוא לא הרשה לעצמו לספר זאת להשרים כי ביזיון הוא לו ולכך חמתו בערה בו שלא יכל לומר אלא שהיא לא באה אך לא מה ששלחה לו שגרם לו לכעוס.
הרב שנהב עסיס
מטפל רגשי ויועץ זוגי
050-4101490 | abvc1152@gmail.com
