בשבוע שעבר התקשרה אלי אשה (הופנתה דרך הידברות) וסיפרה לי על הקושי שיש לה עם בעלה, היא לא יודעת מה לעשות איתו האם לדבר על מה שמפריע לה או לשתוק?
רבים מאיתנו למדו עם השנים שעדיף לשתוק.
לא כל דבר צריך לומר, לא כל תחושה חייבת לצאת, לפעמים שקט שומר על שקט.
אבל הנפש לא תמיד מסכימה עם הכלל הזה.
הלב שלנו לא נועד לאחסון.
הוא לא מדף ולא מחסן רגשות.
כשמשהו מפריע לנו ואנחנו בוחרים לא לדבר עליו, הוא לא נעלם – הוא פשוט נשמר בפנים.
עוד חוויה קטנה, עוד אכזבה שקטה, עוד משפט שנבלע. לאט־לאט נוצר עומס רגשי.
רוב האנשים לא שותקים מתוך אדישות.
הם שותקים כי הם לא רוצים לפגוע, לא רוצים להסתבך, עייפים מלהסביר, או פשוט לא בטוחים שהצד השני יוכל להכיל.
השתיקה, במובן הזה, היא ניסיון להגן על הקשר – אבל לפעמים היא פוגעת בו יותר ממה שהיא מגינה.
המחיר הנפשי של שתיקה מתמשכת לא תמיד נראה מיד.
הוא מופיע כריחוק שקט, כחוסר סבלנות, כתגובות חזקות על דברים קטנים.
מה שלא קיבל מילים בזמן, מוצא לעצמו דרך אחרת לצאת.
חשוב להבחין בין דיבור לבין התפרצות.
לדבר על מה שמפריע אין פירושו להאשים או לנהל מאבק.
צריך לבוא בגישה פתוחה ורגועה ולספר מה באמת כואב לנו ממקום של חיפוש פיתרון ולא האשמה.
לפעמים זו פשוט היכולת לומר:
“זה היה לי קשה”,
“נפגעתי”,
“לא ציפיתי ממך לדבר כזה”.
העיקרון הוא שאם מדברים על הכאב, הוא מתגמד, ואם מדחיקים אותו הוא מתגדל.
מילים לא חייבות להיות מושלמות. הן רק צריכות להיות אמיתיות.
כשרגש מקבל הכרה – הוא נרגע.
כשלא – הוא מצטבר.
קשרים אנושיים לא נחלשים משיח פתוח, אלא משתיקה ארוכה.
הלב צריך תנועה, זרימה, מקום לנשום.
הוא לא מחסן, ולא אמור לשאת משקל לבד.
לפעמים משפט אחד שנאמר בזמן חוסך מרחק גדול אחר כך.
בהצלחה!
הרב שנהב עסיס
מטפל רגשי ויועץ זוגי
0504101490 | abvc1152@gmail.com
