תאר לעצמך שאתה יושב בנחת בסלון ביתך – ולפתע מתפרץ לביתך איש שאינך מכיר,
הוא נכנס פנימה, מסתכל ימינה, מעיף מבט שמאלה, מסתכל עליך – מסתובב אחורה ויוצא החוצה.
כעת מתרוצצת לך השאלה בראש – מי זה האיש הזה?
נסה רגע לענות בלי להפעיל חשיבה.
יש לך תשובה? המשך לקרוא.
האם האיש הזה היה פורץ? אולי הוא היה איש שב"כ? אפשר שהוא היה מרגל? הוא היה איש מקצוע מבולבל? זה הומלס מזדמן?
אם ענית תשובה – הפסדת את התשובה.
היות ואתה לא מכיר את האיש הזה, ואין לך ראיה מבוססת ואמיתית לפשר זהותו של אותו האיש, לעולם לא תוכל לדעת מי הוא – אלא אם כן תבדוק את המציאות!
מה שמעניין כאן אינו ההבדל בין מציאות לדמיון – אלא המהירות שבה הדמיון מתלבש על המציאות.
המוח האנושי הוא מכונת השלמה. הוא אינו אוהב חורים בסיפור. כאשר חסר מידע – הוא לא ממתין. הוא יוצר. הוא משלים. הוא מצייר.
והציור הזה מרגיש אמיתי לחלוטין.
יש בנו מנגנון פנימי עתיק שפועל במהירות הבזק: לזהות, להעריך, להסיק מסקנה.
הבעיה היא שהמנגנון הזה לא מחויב לאמת – אלא למהירות ולוודאות.
ברגע שהופיע האיש בסלון – המוח חיפש תבנית מוכרת:
“סכנה”, “איום”, “חדירה למרחב”.
הוא שלף זיכרונות, חוויות עבר, סרטים שראינו, סיפורים ששמענו – ומתוכם בנה תמונה.
וככל שהתמונה מפורטת יותר – כך היא משכנעת יותר.
זהו כוחם של ציורים פנימיים:
הם נוצרים בלי ראיה,
מתבססים על רמזים חלקיים,
ומקבלים מעמד של מציאות גמורה.
וכאן טמון סיכון גדול.
כאשר ציור פנימי מתקבע – הוא מתחיל לנהל אותנו.
אנחנו מגיבים אליו, מתגוננים מפניו, מתכוננים אליו – גם אם אין לו בסיס מוצק.
לחשוב חכם בשלב הזה איננו רק לבדוק אם הסיפור נכון.
השלב הראשון הוא בכלל לזהות שקיים כאן ציור פקטיבי שהמוח שלנו יצר.
בהצלחה!
הרב שנהב עסיס
מטפל רגשי ויועץ זוגי
0504101490 | abvc1152@gmail.com
