מאמר בענין כח הבחירה של האדם המשמעות הטיפולית שלו וכיצד לגלות אותו
אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה היהודית היא האמונה בכח הבחירה החופשית של האדם. בניגוד לגישות פסיכולוגיות מודרניות רבות הרואות באדם יצור תגובתי בלבד תוצאה של גנטיקה, חינוך, טראומות ודחפים — היהדות רואה באדם יצור מוסרי, בעל נשמה אלוקית שמסוגלת להתעלות מעל לגורמים הסיבתיים שמעצבים את עולמו החיצוני והפנימי.
הרב אליהו אליעזר דסלר[1], יוצא בחריפות נגד עמדתו של זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, אשר טען כי אין לאדם בחירה חופשית אמיתית וכי הוא מונע לחלוטין על ידי דחפיו ויצריו הלא-מודעים. לטענת הרב דסלר, הסיבה להבנה שגויה זו היא שפרויד מעולם לא טעם את "מרחב הבחירה" – המקום שבו אדם נדרש להכריע בנפשו, למרות הקושי, לבחור בטוב ולהימנע מהרוע.
לדבריו, אדם שומר תורה ומצוות, אשר מתמודד ביומיום עם ניסיונות והכרעות מוסריות, יודע מניסיון אישי שיש בו כח פנימי לעמוד מול דחפיו – להתגבר על כעס, להתגבר על התאווה, לוותר על נקמה, ולבחור בטוב למרות הפיתוי. תחושת הניצחון על הרצון הפנימי מעידה על כך שאדם אינו מונהג רק על ידי מנגנונים אוטומטיים, אלא יש בו "מרחב החלטה" – שהוא לב-לבה של הבחירה החופשית.
וכפי שכותב הרמב"ם [2]“רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו”.
זוכרני שבימי ילדותי, כאשר הייתי נער צעיר והסתפקתי בעניין יכולת הבחירה, הייתי מהלך בדרך ועלה בליבי המחשבה, האם אני בוחר ללכת או שמא אני מונע על פי הרצון שלי ללכת ואיני בוחר כלל? ומה יקרה אם כעת אני אבחר לעצור, האם אני בוחר לעצור או שמא הרצון שלי להוכיח לעצמי שאני "בוחר" הוא הכח הפועל בי שיגרום לי לעצור וממילא אין במעשי עדות על "כח בחירה".
ספק זה כרסם בליבי כמה ימים עד שהגעתי למסקנה מעניינת, כל זמן שאני אומר לעצמי שאני לא יכול לבחור – אני באמת לא יכול לבחור. אולם כאשר אני רוצה לבחור, מתחדש בי היכולת לבחור, ועצם הרצון שלי לבחור הוא עצמו מייצר את מרחב הבחירה.
כמובן שיש גבול ליכולת הבחירה של האדם, ולעניות דעתי כל כח הבחירה של האדם אינו בא לידי ביטוי אלא בבחירת הפעלת כוחות הנפש שלו, לחשוב כך או אחרת, לדמיין את זה או את זה, להאמין בזה או בזה, להפעיל את הגוף שלו שיעשה פעולה זו או אחרת, וכל זאת בהתאם לארגז כלי הנפש וכוחות הגוף שיש ברשותו, אולם עצם העיקרון שיש מרחב בחירה אוטנטי ונבדל של האדם בתוך עצמו הוא נכון.
האדמו"ר מפיאסצנה קלונימוס קלמיש שפירא[3], כותב רעיון עמוק ונפלא: הבחירה החופשית מתחילה בכך שהאדם רואה עצמו כ"יש בוחר" – ישות פרטית, נבדלת משאר המין האנושי, שמכירה בערכה העצמי הייחודי ובכוחותיה הפנימיים. כל עוד האדם רואה עצמו כעוד "יצור אנושי", חוליה במערכת, הוא מאבד את תחושת השליטה הפנימית. כמו חיה שמגיבה לגירויים בלבד, כך האדם עלול לחיות כתגובה רציפה לגירויים ולתשוקות, מבלי מודעות לרובד הגבוה של הווייתו.
אך אם האדם מתבונן באמת שבנפשו, ומתחיל לגלות את הייחודיות שבו – את הדמות הפנימית, ה"דיוקן" האישי, כפי שמכנה זאת האדמו"ר – הוא מגלה שהוא לא כמו כולם, אלא עולם מלא. הנשמה שבו מבקשת לייחד את עצמה, לחרוג מן הכלל האנושי ולבטא את הצלם אלוקים שבה.
ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה, למרות היותו חלק מהמערב הפסיכולוגי, מצטט לעיתים רעיונות הקרובים מאוד להשקפת היהדות. הוא טוען כי "אפשר ליטול מן האדם את הכול – חוץ מדבר אחד: את החירות האנושית האחרונה – לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו."[4]
גם כשהוא כלוא במחנה ריכוז, מול שפל אנושי בלתי נתפס – עדיין שמורה לו הבחירה: האם לקלל או לברך, האם לשקוע ביאוש או להחזיק במשמעות. זהו הד חזק למה שמדגישים חכמי ישראל לדורותיהם – הבחירה היא לא תוצאה של תנאים נוחים, אלא מהות פנימית הקיימת בכל מצב.
כאשר אדם מגיע לטיפול רגשי, פעמים רבות הוא שרוי בתחושת חוסר שליטה: "אני פשוט מתפרץ", "אני לא שולט בזה", "זה חזק ממני". מבחינה פסיכולוגית, חווית חוסר האונים היא אמיתית – אך היא איננה אמת מוחלטת. עקרונות הפסיכולוגיה היהודית מכוונים את המטפל להחזיר לאדם את תחושת הבחירה.
המטפל איננו יכול "לתקן" את המטופל, אך הוא יכול לעזור לו לחשוף מחדש את נקודת הבחירה שבו. דרך עבודה עם תודעה, מודעות, תרגול איפוק והבחנה בין קול פנימי אמיתי הנובע מהנשמה לבין רעשים אוטומטיים הנובעים מיצרים ודחפים – המטופל מתחיל לראות כי יש לו מקום של חירות.
הבחירה קשורה ישירות לרובד הנשמה שבאדם. כל זמן שהאדם פועל מהנפש – מהמקום האינסטינקטיבי, הרגשי – הוא עלול להיות נשלט. אך כאשר הוא פונה לנשמה שבו, הקול הגבוה והצלול של הזהות הפנימית, הוא נחשף לאפשרות פעולה חדשה.
בחירה חופשית אינה עניין חד-פעמי של החלטה מוסרית, אלא תהליך עמוק של גילוי עצמי. רק כאשר אדם מגלה מיהו באמת – מהן נטיותיו, ערכיו, שליחותו – הוא יכול לבחור באמת ולא מתוך בלבול או חיקוי.
לכן, אחד מהעקרונות החשובים של פסיכולוגיה יהודית הוא לעזור לאדם לגלות את ה"אני האמיתי" שלו לעומת "האני הכוזב" וזהו שלב מקדים לפני עצם הבחירה. רק אדם שמרגיש שיש בו דיוקן ייחודי, קו פנימי משלו, מסוגל לבחור מבעד לקולות החיצוניים, הלחצים החברתיים והקולות הפנימיים הסותרים.
נתאר לעצמנו מה קורה לחברה כאשר היא מאבדת את האמונה בכח הבחירה? ברגע שאדם חדל להאמין שהוא בוחר – הוא חדל להאמין שהוא אחראי. בעולם בו “הכל דחפים”, או “הכל טראומות ילדות”, אין אשמה – אך גם אין תיקון.
היהדות אינה מתעלמת מן הכוחות הלא-מודעים שבאדם, ואינה פוסלת את קיומם של פצעים נפשיים עמוקים, אך היא רואה במקביל רובד גבוה יותר – את נקודת הבחירה.
בעידן המודרני, ההתמכרות – בין אם לטכנולוגיה, מזון, או תאוות – מבטאת את איבוד תחושת הבחירה. האדם חש נשלט, חסר אונים. הגישה היהודית דווקא כאן שמה את הדגש על תקווה: ההתמכרות נובעת מעיוורון לקיום הבחירה – וכשמעירים את כח הבחירה, מתחיל השחרור.
לעיתים נדמה כי כח הבחירה עומד כנגד הרגש. אדם עשוי לשאול: האם אין זה מלאכותי לבחור כנגד תחושותיי? הפסיכולוגיה היהודית מתנגדת לרעיון של הדחקה או ניכור רגשי. להפך, דווקא ההכרה ברגש, הכלתו והבנתו, מאפשרת לאדם להפריד בין רגש לבין תגובה.
בחירה אינה נובעת מכוחניות פנימית של “לכופף את עצמי” – אלא מתוך כך שהאדם לומד להכיר את רגשותיו ולא להיות משועבד להם, לנהל אותם ולא להיות מופעל מהם. כאשר אדם מבדיל בין הרגש לבין העצמי הבוחר – הוא מסוגל לפעול מתוך מודעות ולא מתוך תגובתיות.
אנשים שחוו משבר, נפילה, או פגיעה – עלולים להרגיש שאיבדו את הבחירה. אחד הכלים הטיפוליים העמוקים ביותר הוא החזרת תחושת הבחירה. ברגע שהאדם מבין שאפילו במצבו, עדיין יש לו בחירה – אולי לא על מה שקרה, אך כן על כיצד להגיב – נפתח בו פתח של ריפוי.
זה נכון שהאדם יכול לבחור בחירה חופשית אמיתית גם כאשר האדם אינו רק “שומר מצוות”, אלא בוחר לחיות מתוך אמונה, אחריות, ורצון ליצור טוב בעולם. כח הבחירה היא לא מנת חלקם של "הדתיים" אלא היא תפיסת חיים שנובעת מאחריות וישרות פנימית.
יחד עם זאת, כאשר אדם מזהה את בחירתו – הוא אינו מסתפק עוד בקיום טכני של החיים, אלא מבקש לחיות מתוך שליחות. הוא שואל את עצמו: “מה התפקיד שלי?”, “מה נשלחתי לעשות בעולם?”. מתוך ההכרה בכח הבחירה, נוצרת שאיפה לעשייה משמעותית, לחיים שיש בהם יוזמה ולא רק תגובה.
הפסיכולוגיה היהודית אינה רואה את הבחירה ככפתור חד-פעמי – אלא כעבודת חיים מתמשכת. בכל שלב, בכל גיל, בכל תחום – יש לאדם אתגרי בחירה חדשים. בגיל ההתבגרות זו בחירה בזהות. בגיל הבגרות זו בחירה בזוגיות, בעבודה, בדרך חינוך הילדים.
היהדות מציעה לאדם את המתנה הגדולה ביותר – האמונה שאפשר להשתנות. האמונה שהוא אינו מוכתב, אינו נגרר, אלא נושא בתוכו נשמה שיש בה כח בחירה חופשי. – "ובחרת בחיים".[5]
לסיכום, האדם הוא לא רק יצור נשלט מכח דחפים פנימיים אלא הוא ישות בוחרת, הבחירה של האדם היא חלק ממנו ונוצרות מכח הרצון שלו להיות בוחר, ככל שהוא מתרגל לבחור הוא בונה את יכולת הבחירה שלו ומגדיל את מרחב הבחירה שלו. הבחירה מעניקה לאדם מתנה גדולה לחיים, הוא יכול לבחור גם במצבים קשים לא להישאב לתוך הכאב של החוויה הקשה, בכח הבחירה יש עוצמה של שינוי הרגלים ויציאה אף מהתמכרויות ומהרגלי חשיבה והתנהגות. היא כלי טיפולי ומעניקה תקווה שאפשר לתקן.
בהצלחה!
הרב שנהב עסיס, מטפל רגשי ויועץ זוגי
0504101490 | abvc1152@gmail.com
[1] מכתב מאליהו חלק ה'
[2] בהלכות תשובה (פרק ה'):
[3] בקונטרס "צו וזרוז" (תשס"א)
[4] האדם מחפש משמעות (2005)
[5] דברים (ל', י"ט)
